בנינו היקר יצחק !
כולם אומרים שאתה איננו אך אנו מסרבים להאמין, הרי לא יתכן שבחור צעיר יפסיק לחיות בגיל 19, והרי כל החיים לפניו.
ב י נ י נ ו, אתה חי בליבנו ותחיה מעתה ואילך את חיינו, תאכל איתנו, תנשום איתנו ותאהב אותנו.
הלכת מאיתנו בתקופתך היפה ביותר, אהבת את החיים עם היותם קשים ומפרכים, אך מעולם לא התלוננת על זה, אהבת את העבודה השחורה והקשה. תמיד היית קופץ בראש, מתנדב לכל מבצע. אהבת את כל האנשים בעולם ולא היה לך דבר נגד אף אחד, אהבת את החבר'ה והיית מוכן לעשות למענם הכל, ובכל חופשה ואפילו הקצרה ביותר קפצת לראות את החבר'ה ואומר: "אמא, הייתי פה".
לא למלחמה או פעולה צבאית קטלו את חייך, אלא מוקש ארב לך בדרכך לעשות דבר מצווה - לתת כבוד לחבריך, מוקש שהונח ע"י הזדונים היושבים בקרבך...
היו לך שאיפות רבות בחיים וניסית להגשים כמה מהם בצורה הטובה ביותר, ואף אחד לא יכול היה לעמוד בדרכך ולהניע אותך מלעשות דבר מה. היית בטוח ברצונך ובדרכך.
היית חביב על כולם ומסתדר עם כולם. בכל פעם כשיצאת מהבית לקיבוץ, לצבא, ידענו שזה בסדר, שאתה תסתדר. לא רצית שידאגו לך ותמיד אמרת שטוב לך גם כשהתנאים לא היו הכי טובים.
הכאב והשכול רבים וקשים מנשוא, איננו יכולים להאמין שלא נראה אותך שוב, ותמיד אנו מקווים שתופיע לחיות עימנו ולהגשים את התוכניות שעדיין לא הגשמת.
מי יתן ויגיע היום, ואתה תשוב לחיות עימנו, לנשום אותנו ולאהוב אותנו.
מאבא ואמא - שלמה ודייזי.