שם, בתוך אוהלים חשופים לרוח ולקור, על אדמה שזמן קצר מאוחר יותר הייתה למושב זיתן, התקבצו ובאו כ-100 משפחות מעולי תימן. היה זה באמצע שנת 1949 והגשמים ירדו בעוז. משפחות על ילדיהם חיכו להוראת אנשי הסוכנות היהודית - היכן נבנה את בתינו.
מספר אחד מהמתיישבים הראשונים:
"כשהגיעו פקידי הסוכנות נאמר לנו שאנו עוברים לצפון העיר לוד. הפקידים אף הראו לנו בתנועות ידיים למרחק - איפה בדיוק נקים את המושב. ואנו התבוננו איתם ולא ראינו דבר, רק קוצים וטרשים".
אך פקידי הסוכנות המשיכו במלאכת הרעפת המילים הטובות על המקום, הבית העתידי, עד שאחד הנערים החליט לקחת יוזמה וללכת ברגל לבדוק את השטח.
והוא מספר: "לא רק תחבורה לא הייתה, דרך סלולה לא נמצאה באזור. כך, לפי כיוון הנפת הידיים של הפקידים, כשאני יודע היכן נמצאת העיר לוד, צעדתי..."
עם שחר השכים ובוסס רגליו בבוץ. בדרך עטו עליו השועלים, הקוצים שרטו. ברגע מסוים זיהה הנער מטול של מים על בניין ערבי נטוש. הוא טיפס והסתכל סביב.
משחזר למאהל ודיווח, נתנו כולם את הסכמתם. כי לכבוש את הארץ באו ולבנות בה את ביתם, ואין משנה מיקומו של הדרדר.
המשפחות המשיכו לגור באוהלים בעוד הסוכנות בונה עבורן צריפים, פחונים קראו לזה. ובינתיים, אפשרו לאבות המשפחה להתפרנס בעבודות יזומות של הסוכנות, תמורת שכר זעום ורק מספר פעמים בשבוע. אבל השמחה בלב והתחושה כי הנה הם נמצאים בארץ ישראל, הקלו על המצוקה.
הגיע היום הגדול ולקראת סוף שנת 1950 עלו המשפחות על הקרקע.
מספר אחד הוותיקים: "חלק מאיתנו יצאו לעבוד במחצבות באזור, חלקנו קיבל עבודות יזומות מהסוכנות - לבנות במו-ידינו את הבתים".
והנה חלפה לה שנה ומחצה והמשפחות החלו לקבל את בתיהן הקבועים, והבתים - שמחה גדולה - המידות כה קטנות אך מלבנים המה.
ואין מים ואין חשמל ואין דרך המסמנת מעבר בין בית לבית. ובוץ מכל עבר בחורף וקוצים גבוהי קומה מכל עבר בקיץ.
ובלב שמחה.
והנה, בעוד שמחת וחדוות העשייה וההשתרשות באדמה בשיאם, העיבה הפתעה קשה, כאשר אור ליום א' באייר תשט"ז חדרה חוליית פדאיון לאחד הבתים, ופגעה במשפחה. מעשה נבלה זה נעשה על-ידי זריקת רימון רסס לתוך הבית, וכתוצאה מכך נקטעה יד ימינו של ראש המשפחה וכל בני הבית נפצעו. אחת מבנות הבית אף הפכה לאילמת מהטראומה, ובשל כך נאלצה המשפחה לעקור מהמושב ולעבור להתגורר בעיר.
"לא היה חשמל ואת הבתים והדרכים נהגנו להאיר בלוקסים. ולא היו אפילו עגלות עם פרדות או חמורים. כדי להביא לחם צעדנו דרך השדות ברגל עד העיר לוד".
והשדות - עדיין טרשים. וחברי המושב יודעים - טרשים אלה לאדמה פורחת יהפכו.
וביודעם כי אדמתם היא, וביודעם כי אדמה זו זקוקה למים, ובאין עדיין צינורות מים באדמותיהם - נהגו החברים לצאת לשדות עם מקל ובקצהו פח מחורר, וכך השקו את השטחים.
"בשלב הראשון הונחו במושב צינורות מים. לחשמל חוברנו רק כחמש שנים מאוחר יותר. אבל במקביל קיבלנו מהסוכנות אדמות ומשקים והתחלנו לעסוק בחקלאות".
ועדיין לא עברו כל חברי המושב לעסוק בחקלאות. חלקם המשיך לעבוד במחצבות, מחכים לראות האם תניב האדמה.
"התחלנו בגידולי שדה של ירקות, בוטנים, סלק סוכר, תירס, שעועית אדומה וכד'".
הגיע הרגע בו הובאו למושב עגלות עם סוס או חמור - כשכל שתי משפחות מתחלקות בחמור או בפרדה ובעגלה הרתומה - חצי בחצי - שווה בשווה - היום תורי מחר תורך... ואם צריך להפוך - נהפוך את סדר הימים, כי הרי אנו זה לזה ערבים.
לא עברו ימים ובסוכנות היהודית הציעו לחברי המושב אופציה נוספת - הקמת רפתות לחלב.
ואלה מבין החברים שחלקו עגלה ובהמה - סחבו את כדי החלב למרכז המושב, מקום בו חיכה "האיש של תנובה" לקבל את התוצרת בזמן - שרק לא יחמיץ החלב, שרק יזכו לקבל את התשלום ולקנות לחם הביתה.
וכבר יום גדול נוסף הגיע - מושב אחיעזר זכה לקבל טרקטור - שרשרת אחד לכל החברים.
"אז כבר הייתה תורנות לעגלה ובהמה, ועכשיו באה לנו תורנות נוספת לה קראנו 'תורנות טרקטור'".
והנה חולפים הימים, והאדמה מניבה פריה, והרפתות נותנות חלב. ובאים ימים קשים - של ברד המכה בכל עוזו והורס את היבול, ימים בהם מכסות החלב בתנובה מצומצמות ואין דורש לתוצרת.
ובלב קשה - אבל התקווה מחזקת.
ובאותם הימים - בזכות מספר הילדים הרב שנולד במושב - נחשב מושב אחיעזר למושב גדול בארץ בגין מספר התושבים ובמיוחד הילדים.
וכבר צצים גני ילדים ואף בית ספר יש ביישוב.
וכיוצאי תימן - עלה הניגון מתרונן בקול וירד לרגליים בצעדי מחול.
הגיעה העת לפתח את נושא התרבות לנוער הבוגר במושב.
תנועת בני עקיבא הקימה סניף של התנועה במקום, ובני הנוער מגיעים אליו בערבים. והם שרים ומלווים עצמם בתופי פח, וקבוצות-קבוצות מתארגנות לרקוד ריקודים תימניים מבית אימא-אבא.
בהתנדבות מלאה מתחילים לארגן להקת מחול מבני ובנות המקום, וחבורת זמר ומספר מקהלות.
ובתמיכת המועצה מוקמת להקת מחול פולקלוריסטית והצלחתה לא מאחרת לבוא.
ובני הנוער ואף חלק מהבוגרים לוקחים חלק במפעלי תרבות אלה. וכבר שמעם יוצא למרחוק, והם נוסעים בכל רחבי הארץ להופיע.
"בשנות השישים אף זכינו במקום הראשון בכנס מקהלות ארצי", מספר אחד וממהר להיזכר חברו, "גדלנו והתרחבנו גם במספר הילדים וגם בפיתוח החקלאות, ושמן של הלהקות שלנו הגיע אפילו אל מחוץ לארץ".
ואכן, דרך הפעילות התרבותית הענפה נרקמה אחווה מיוחדת בין כל חברי המושב - זו וזו תופרות את התלבושות בעוד אלה מתאמנים על שיר חדש. זה וזה נוסעים העירה להשיג פריטים להופעה בעוד הבנות מתאמנות על צעד חדש.
"לא היה בית אחד במושב שאחד מבניו או בנותיו לא היה באחת הלהקות".
וחגיגות המושב?
הפכו לשם דבר.
בפורים וביום העצמאות נחגגו האירועים במקום ברוב הדר ובכוונה גדולה. כל בני המושבים מהאזור הגיעו לשמוח.
"אפילו זיקוקין דינור הבאנו לחגיגות יום העצמאות".
וכל החגיגה - על טוהרת ההתנדבות.
וכדרכם של בני נוער - דרכים נוספות היו ל"ביחד":
"היה ומישהו חיצוני היה פוגע במישהו מאיתנו, אוי ואבוי היה לו. כולנו היינו מתייצבים כחטיבה אחת כנגד הפוגע. ידעו כי עם הנוער של אחיעזר אין להתעסק, כי גם אם לא אחים בדם כולנו - זה לזה ערבים אנחנו".
אבל לא רק בהגנה על היחיד יצא שמעם, בשמחות כמו בעצב - עמדו ועומדים בני המקום עד ליום זה איש לצד שכנו.
"באירועי שמחה היו, ועד היום, מבשלות יחדיו כל הנשים. שוחטים כעשרה כבשים והנשים אחראיות על התקרובת".
ומספרים על רב אחד שהגיע יום אחד לביקור, ולפני שעזב אמר: "אין זה ממנהגי ואין זה נהוג לי, אבל אומר זאת על דרך החיוב - אני מקנא בכם על האחווה המיוחדת שרקמתם כאן".
בתחילת שנות ה-80, כמו במרבית המושבים בארץ, הופסקה אט אט הפעילות החקלאית של החברים. הגיעו הדברים לכך שהיום רק כארבע משפחות במושב ממשיכות לראות בחקלאות את עיסוקן העיקרי, בגידולי כותנה בשדות וברפת עם הפרות.
הנערים בגרו, הנערות נישאו לבנים ממקומות אחרים - החלה עזיבת הדור השני. "לא פעם עלתה השאלה מי מהבנים יזכה לקבל את חלקת הבן הממשיך, אבל גם אלה שעזבו, רבים מהם חזרו מאוחר יותר".
וכך מצוקת דור ההמשך החלה, צפה ובאה בחיי הקהילה. וראשי היישוב החלו בהכנת תכנון למתן מענה לסוגיה זו. ואכן בשנות ה-90 הראשונות התגלגלה ואושרה תוכנית ההרחבה לכ-100 יחידות דיור, אשר נותנים מענה חלקי למצוקת הדיור של בני יישוב גדול זה.
בד בבד התרחבה תוכנית הבן הממשיך בנחלת ההורים, שנתנה אף היא מענה נוסף אף כי חלקי לבעיה. כי הרי משפחות ברוכות ילדים הם תושבי אחיעזר - ומה יהיה על הילדים האחרים? בחיפוש אחר מציאת פתרון מצוקת הדיור ליתר הילדים בני משפחות ברוכות הילדים, לא נתנו המוסדות המיישבים מענה בנושא, וחשבו שפתרון של בן ממשיך בנחלה יביא את המשך הקיום המשקי. כמצופה, לצער כולם, ההפך הוא הנכון ונאלצים כולם להתמודד עם סוגיות קשות אלו יום יום. לצערנו בבתי משפט, בוררויות וגישורים למיניהם. מכל האמור, למרות הכל ועל אף הכל, היישוב פרח גדל וצמח והקים דורות ממשיכי דור המייסדים, כאשר היום גרים בו כ-1,200 תושבים ועוד היד נטויה לגדול עוד ועוד. ככתוב - "ויפרו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם".
המושב התפתח לבלי הכר. הוקמו בו מערכות ביוב מרכזי, תשתיות כבישים ומדרכות, מועדון לבני עקיבא, מועדון אזורי לקשיש, מרפאה, בתי כנסת וכוללים, גני ילדים ומעונות יום.
הקהילה נתמכת בכל אלו וניזונה מהם הן ברוחניות והן בגשמיות.
דגש מיוחד ניתן לציין בהקמת בית אבות ובית חולים סיעודי, אשר בימים אלו ממש אמור להיפתח ולתת שירותים לכל התושבים הנצרכים לכך, הן מהאזור והן מחוצה לו.
הנה כי כן, ראינו שחיי קהילה לא נמדדים רק כאשר מקור הפרנסה ומקורות ההכנסה הם מיגיע כפיים בחקלאות. אפשר להתפתח גם כאשר המסגרות החיצוניות, בהן משתלבים אנשי היישוב, יוצרות דינמיקה חיובית בחיי הקהילה.
והנה הגענו לשנת 2003 וגם היום, למרות שרוב תושבי המקום עובדים מחוץ למושב - הביחד ממשיך להיות נר לרגלם.
ומהו הסוד לשמירה על תקווה גם בימים קשים?
"הסתפקנו במועט ולכן גם את השנים הקשות ביותר עברנו. זאת בעיקר בזכות הערבות ההדדית של עזרה לזולת".