אלבום תמונות
התרגלתי כבר לראות אותו מופיע אצלנו בשעות הכי לא הגיוניות. יום אחד אני מקבל הודעה טלפונית שהוא יהיה אצלי תוך רבע שעה. אחרי זמן קצר קוראים לי דחוף לטלפון. אגוזי על הקו: "שדמי, בוא לקחת אותי מפה. אני פצוע, בתחנת הדלק בשער הגיא"...
כשהגעתי לתחנה אני מוצא אותו על ספסל עץ בפינה. "מה קרה?". "אל תדבר, סע ישר למזרע!". אני לא מוכן לזה, כי מה שאני רואה לא מוצא חן בעיני; ודבר ראשן אני מכניס אותו לחובשת. היא חושבת שכל הצלעות שלו שבורות. הוא מתעקש לנסוע. נתתי לו משהו לשתות ויצאנו לדרך. הוא לא מסכים לשום ליווי. "זה סודי בהחלט!", הוא מסביר לי, "ושישאר בינינו".
בדרך הוא מספר לי מה קרה. זה היה יום חורף והוא ירד את הירידה לשער הגיא, איבד פתאום את הבלמים, קיבל תאוצה עצומה והתחיל להתחלק בכיוון לתהום. בלי ברירה משך במעצור היד ושבר את ההגה למרכז הכביש, ובצורה כזו נכנס - בעדינות ככל האפשר - במכוני תשבאה ממול. הוא התנצל, למרות הכאבים נשאר לבדוק אם יש פצועים, וכשראה שהכל בסדר עצר טנדר שהכניס אותו לתחנת הדלק.
כשהתקרבנו למזרע הוא אמר לי" "שדמי, היום יום שלישי ויש סרט; זאת אומרת שירדנה לא תהיה בבית, ככה שנוכל להתגנב בשקט פנימה, בלי שירגישו. את תדליק אורות ואף מילה! לא לקרוא לחובשת, שירדנה לא תדע. בבוקר אני כבר אקום ואסע לקופת חולים; אתה את שלך עשית, עכשיו סע הביתה - ותשבע לי לא לדבר עם אף אחד לפנ ישאתה זז מפה!".
עשיתי כמו שאמר. למחרת צלצלתי ואמרו לי שאגוזי נסע לבית חולים ואושפז במקום עם שבר בעצם החזה...