30 שנה עברו ונראה כאילו הלילה הארור הוא התרחש רק אתמול. אחרי האבדות הקשות שספגנו בתל-ענתר, סוף סוף הוחלט להחליפנו עם פלוגה ב', ואז הגיע הערב של החפיפה.
קיבלנו די בשמחה את הסגל שבא לחפוף איתנו ויצאנו לעמדות. אתה וראובן לעמדת התצפית המרכזית.
אני, ויקטור ואנשים נוספים לעמדות הצדדיות ומשם עם תחילת ההפגזה לשפניות הסמוכות. מחוזק ועצמת ההפגזה נסתמה השפניה שלנו ומכשירי הקשר יכלו רק לקבל את קריאותינו, אך לא לענות ואת זה ידענו רק מאוחר יותר. ואז כשנגמרה ההפגזה, זחלנו החוצה, הגענו לבונקר המרכזי ושם שמענו שראובן ואתה נהרגתם. גם ממרחק של 30 שנה, אותו לילה ואותן שניות של הידיעה על מותכם, חוזרים אלי הרבה יותר מאשר פעם בשנה באזכרה שלך.
תמיד, אבל תמיד ביום הזיכרון הכללי וביום כיפור, כאשר נשמעת הצפירה, אני עוצם את עיני וחוזר אליכם ואל הלילה ההוא. ובמשך הזנה, כאשר אחד מילדי בא ושואל שאלה כזו, או אחרת בענייני טרור או מלחמות ולמה אנשים מתפוצצים, ולמה חיסלנו עוד מבוקש, שוב עולה וחוזר הזיכרון.
אני זוכר את הפעם הראשונה שבאנו לבקר את מינה ז"ל ואותך יוסי, עדיין בית הישן, את ההיסוס של לפני פתיחת הדלת ואת החום בו התקבלנו. ואח"כ כמעט בכל חופשה מהצבא, בדרך מהצפון לנגב, תמיד ידעתי שיש מקום לעצור, להתרענן ופשוט להיות אתכם. ובהמשך-עבורי, משפחת זוסמן היא משפחה, הייתם אורחי הכבוד - במלוא המשמעות של המילה - בחתונתנו. וסו אישתי שבאה מקצה העולם - מאוסטרליה אל מציאות בה אנו מורגלים קצת יותר, של פיגועים, מלחמות וטרור, תמיד הרגישה אצלכם לא כמו אצל משפחה שכולה, אלא כחלק מעסקת החבילה בה קשרה את חייה אתי, עם הארץ הזו ועם משפחתי. החנוכיה שהענקתם לנו - יוסי, ביום חתונתנו, היא היא החנוכיה אותה אנחנו מדליקים במשך 22 השנים האחרונות, וארבעת ילדי יודעים שכמו שיש סבא וסבתא, כך יש גם דודה מינה ז"ל ודוד יוסי.
אני כותב את הדברים, יום אחרי שבני הבכור קיבל צו גיוס ראשון. מספר חודשים לאחר הוצאת ספרו של אביחי על פלוגה ג' בגדוד 51, מספר חודשים אחרי שנפגשנו בחרמון, יוצאי קורס המ"כים של החטיבה, לציין 30 שנה לקרב על החרמון, ובכל שטף האירועים, הזיכרונות והמועקות, שוב ושוב אני חוזר ומשנן לעצמי - שרק נהיה כולנו ראויים לקורבנכם הגדול, כי ברור לי שהזמן לא מקל, ולא מקהה את הכאב.
ובכל זאת הזמן עובר, כולנו מתבגרים ורק אתם - רמי, ראובן וחבריכם נשארתם בני 20-21 לנצח.
רמי, לא הכרנו זמן רב. אתה וקובי ונגר, הגעתם כקצינים לגדוד אחרי המלחמה וכך גם אנחנו, בוגרי קורס המ"כים, אבל כמ"כ שלך אי אפשר היה להתעלם מהשקט, מהדרך בה טיפלת בחיילים ובמלחמת ההתשה.
מההרגשה שאתה עושה את מה שצריך כי צריך לעשות ונמצא במקום בו צריך להיות מתוך שליחות.
באופן מאוד מוזר נפל בחלקי להנציח אותך בכמה תמונות, בכולן ניתן לראות ולחוש את השקט שהקרנת סביבך.
תקוותי, תחינתי ובקשתי היחידה, שכל עוד ישנו זיק של סיכוי לשלום כזה או אחר, עלינו החיים להמשיך ולטפח את התקווה הזו עבורנו, עבור הדורות הבאים ובעיקר עבורכם ולכבודכם.
בועז ספיר - קיבוץ שדה בוקר