אלבום תמונות
הכרתי את מולי לא רק כמ"פ המסייעת, אלא גם כחניך בקורס מ"כים. כבר אז התגלתה בו הדמות המיוחדת, שבתחילה לפחות לא תמיד יכולתי להבינה. בחור שמוכן לעשות הכל על הצד הטוב ביותר, אבל מצד שני רוצה לסיים את השירות ולחזור למשק. בתור חניך הוא היה גם חייל טוב, זאת יכולתי לראות לא רק באימונים אלא גם בכמה פעולות שביצע בהיותו בקורס מ"כים. הוא היה בין המצטיינים בפלוגה, וערב יציאתו לקורס קצינים גם הדריך בבי"ס למ"כים חיילים נוספים, והכשיר אותם להיות מפקדי כיתות. באותה תקופה התחלתי לעקוב אחריו, פחות או יותר צמוד. נפגשנו שוב לתקופה קצרה מאוד. אומנם לא הייתי מפקדו כשהגיע לקורס קצינים - הייתי מדריך בפלוגה יותר ותיקה. אך הוא היה זכור לי, וכמובן התענינתי לדעת איך הוא מצליח. היה בינינו קשר הדוק יותר מהרגיל.
נפגשנו שוב אחרי שהגעתי לגדוד כסמג"ד. אז כבר היה מולי סמ"פ הפלוגה המסייעת. אני זוכר שבתקופת המלחמה ואחרי המלחמה היו לו האשמות כבדות נגדי, כיוון שמיניתי אותו להיות מפקד הכוח המיוחד ולא הכנסתי אותו למלחמה בשלבים מסויימים. אני זוכר, שהיה צועק לי בקשר: "אם לא תקרא לי, אכנס לבד!" ידעתי שכל זמן שלא יגידו למולי לעשות דבר אחר, הוא יתרעם - אבל לא יפר פקודה.
אחרי המלחמה הצטרך רונן, מפקד הפלוגה, לעזוב. התעוררה השאלה מי יחליף אותו. היו לי שיחות בארבע עיניים עם מולי. כאמור, היינו מעט קרובים יותר מאשר היחסים הרגילים שבין מפקד לפקודו, וביקשתי ממנו להיות מפקד הפלוגה עד שיוכל לבוא מישהו לתפקיד זה. בנסיון הזה נכשלתי. הוא מונה להיות מ"פ עד לשחרור. הוא ביצע הכל בצורה הטובה ביותר, אבל השתוקק לחזור למשק, והיו לו תוכניות רחבות אחרי השחרור.
כמה מלים על הגיזרה והמוצב שבו בילה מולי בחודשים האחרונים, לפני שנהרג. באותה תקופה, בזמן הפסקת האש, היינו בדרום המובלעת. מולי היה אז ימים מספר לפני השחרור. הוא קיבל תפקיד של ממלא-מקום מ"פ בגדוד. הפלוגה ישבה בשני המוצבים הדרום-מערביים ביותר - מוצב רונית ומוצב שלומית. מוצב רונית היה ממש קרוב לקו הפסגות, דרומית-מזרחית לקונייטרה. מלחמת ההתשה אחרי מלחמת יום הכיפורים היתה תקופה של הפגזות נוראות. האש התחזקה בעיקר לקראת השלב, שבו דיברו כבר על כך שסוף-סוף תהיה הפסקת-אש גם בגיזרה הצפונית. מולי היה כבר בשלבים האחרונים לשחרור ובאותה תקופה היתה בעיה של מפקדים למוצבים. כמה ימים לפני השחרור הוא התבקש לבוא ולהחליף את בנזי, שבינתיים הגיע כמ"פ. מולי עשה זאת מרצון, כמובן. לא היתה בכלל בעיה; הסכים. הוא הבין את הצורך לעזור, אפילו כשהיה בימי השירות האחרונים שלו, ובלבד לאפשר לאנשים לצאת הביתה.
ארוין
(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים, ואחריה)