אלבום תמונות
יליד קיבוץ משמר-השרון. תלמיד מוכשר וחרוץ וספורטאי מעולה. "אני מעדיף משחק קבוצתי; אני אוהב את החבורה, את היחד ואת האחריות המשותפת", נהג לומר. היה בין עובדי הכרם. אהב מאוד את העבודה. יצא על הטרקטור לרסס בלילות. בשם בוגרי כיתה י"ב הודה מולי, במסיבת-הגמר, להורים ולמחנכים על כל מה שעשו למענו-למענם.
סיים בהצטיינות את בית הספר לקצינים (היה מ"מ, סמ"פ, ומ"פ מסייעת). שלוש שנים שירת בצבא. היה חרוץ, שקדן, מסור וחברי. גילה נטיות ברורות למקצועות ההומאניים, אך עקשנות ברוכה במקצועות הריאליים. תחום נוסף שבו התעסק רבות היה הספורט, ובעיקר הכדורסל. קראו לו "מולי כל הארץ", כי היו לו חברים בכל הארץ. תמיד חי ותוסס, שמח, אהב לרקוד. היה לו כשרון למשוך אליו אנשים. בטיולים היה הרוח החיה.
בדצמבר 1973 כתב לחברתו, המכונה בפיו "ילדונת", מכתב שבו מתגלה מולי האדם, בעל הלב. "רציתי לכתוב להורים של אשי וארנון ופשוט נתקעו המלים ולא יצאו. אולי מאוחר יותר אוכל. אבל עכשיו אני לא-כל-כך יודע איך אפשר לכתוב מכתב מסוג זה. השמיים שחורים כאילו משתתף גם הטבע בצער העמוק שטבוע בנו. אבל הגשם שיורד בחוץ מסמל, אולי, חיים חדשים שינבטו ויוריקו במישטחים השחורים של הרמה, שראו כל כך הרבה דם, מוות ושכול..."
במכתביו, ספוגי האהבה והגעגועים להוריו, הוא מתאר את הקורות אותו בצבא. "הנוף כאן משגע ואני משתדל להרבות בטיולים; נופי המים והרי הבזלת, כשהבדלי הגבהים הניכרים לאורך מספר קילומטרים מועט יוצרים קניונים פנטאסטיים. אלא מאי, אסור לשכוח שמעברו השני של המיתרס ישנם כאלה החומדים דווקא את הנופים שלנו ואנחנו מצווים להניא אותם מהמחשבות הזדוניות". ובמכתב אחר: "אצלי הכל בסדר. חי, בריא ושלם... התחיל השבוע השלישי של המלחמה. וזאת עובדה מחורבנת יותר מכל סיוט שיכולתי לחלום עליו. מתגעגע לשלום, לשקט, לבית, אליכם!"
בפברואר 1974 הוא כותב להוריו: "לא שאני חושש שמא רק הסתאבות ומלחמות הינן מנת חלקנו. אבל העננים מסתירים את השמש. אני בן עשרים ושתיים וראיתי שכול, דם, פצועים וקברים. כאילו אלה דברים שטבועים במסלול בלתי-כתוב, אבל נחרץ, של בני גילי".
מולי היה דמות. אי-אפשר היה שלא לחבבו, ואפילו להעריצו; דמות של מפקד נערץ על פקודיו, דמות של חבר ורע שמוכן תמיד לעזור, ללא הבדלי דרגה ותפקיד - ותמיד מחייך. חייליו היו מוכנים להישמע לו וללכת אחריו בעיניים עצומות.
לאחר ששרד מהמלחמה החליט להינשא, קיווה להקים משפחה, להיות אזרח, לעשות את שליבו חפץ, להיות שלם! הוא היה על סף התגשמות תקוותיו, עמד להשתחרר, להינשא, לחזור למשק. ואז בא הפגז!
רק גורל מעוות יכול היה לפגוע בצורה כזאת באדם כזה - מולי, רודף השלום, הפציפיסט, נפגע מרסיס פגז סורי.
"ראי ישראל, כי היית בזבזנית עד מאוד"...
(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים, ואחריה)