עוד שנה עברה ללא יקירנו, שהותירו אחריהם חלל וגעגוע, נותרו ההורים עם הכאב הגדול מכל, הילדים הרכים ואמותיהם הנושאות בעול וממשיכות לבד את אשר התחילו יחד עם הבעל-האב שנפל, נותרו האחים והאחיות החונקים את כאבם כדי לתמוך בהוריהם, בגיסה ובאחיינים שהתייתמו.
משפחתנו שכלה, כמו משפחות נוספות לא מעטות, שני בנים: את אלי, האח הצעיר, במלחמת ששת הימים ולאחר שבע שנים את עמרם, בעלי, הבכיר באחים.
כמה סימלי הוא שאלי נפל בגבולה הדרומי של ישראל ועמרם בצפונה - כאילו ביקשו לחבק את הארץ משני קצותיה וכאילו ציוו לנו המשיכו לחבוק ולאהוב את ארצנו, בשבילנו.
לאהוב את הארץ - פירושה לאהוב את יושביה ע"י גילוי סובלנות האחד כלפי השני - בבית, בבית-הספר, במקום העבודה ובעיקר בין הנוהגים בכבישים, ליצירת עולם טוב יותר לילדינו ולנו.
בכל המשפחה הגדולה הזו, משפחת השכול שלצערנו הרב גדלה בשנה האחרונה, עלינו לתמוך ולחזק אחד את השני, וע"י כך גם את הסובבים אותנו - זאת היא צוואת יקירנו שאינם.
(הדברים נאמרו ע"י אידה, האלמנה, בטכס יום הזכרון לחללי פיקוד העורף, בשם המשפחות השכולות, יום ד' 27.8.97)