גם אחרי שחלפו מספר חודשים מהרגע הנורא בו קרה האסון, הכאב עדיין איום וצורב ואנו חיים אותו יום ויום ושעה שעה ואי אפשר להתרגל לרעיון שאריה לא הגיע הביתה לחופשה הרגילה שלו, כל הזמן אני חושבת ומאמינה, הנה אריה יבוא ביום ששי, אם לא - אולי לפסח או בטוח שיבוא ליום העצמאות ונבלה יחד, כמו בכל שנה... אך המציאות האיומה ממשיכה להכות בנו, ועד שלא עמדתי פעם נוספת ליד קברך הטרי והרענן, אריה, לא הפסקתי להאמין שתבוא, שתחזור לאילנה, דורון, שרון ואלינו ונמשיך כדרכנו בטיולים, בפגישות, בבלויים וברקודים המשותפים שלנו...
ראיתיך לנגד עיני עומד ואומר לנו בחיוך - מה אתם בוכים? מה קרה? האם ארע אסון? לכו הביתה ואני מיד אבוא אתכם... כן אריה, אינך יודע איזה אסון קרה ואיזו מכה קשה ניחתה על ראשינו! כך, מדבר וצוחק אלינו ללא הפסק בחיוכך התמידי שלעולם לא מש מפניך אני רואה אותך גם בחיי היומיומיים...
בעמדי ליד הקבר ביום הזכרון לחללי צה"ל והדמעות עדיין לא יבשו מעיני, חשבתי בלבי - לאחרים קורים אסונות ואנו משתתפים באבלם של כל עם ישראל, אך לא יתכן שמהלומה זוועתית כזאת פגעה גם בנו. כשהסתכלתי לעבר אלמנות צעירות ואמהות שכולות מסביבי, כאב לי, אך כשהסתכלתי על אמך ואילנה, נקרע לבי ושתת דם ועד היום הזה ממאנת אני להאמין שגם אנו נפגענו...
ביום הזכרון נוכחתי לראות מהו המחיר היקר והנורא שמשלמת מדינתנו הקטנה עבור המשך קיומה, אך גם זה לעולם לא ינחם אותנו על הדמות הנפלאה שאבדנו, שגלמה בתוכה עליזות, טוב לב, עדינות - נפש, נכונות לעזור לזולת, ומעל הכל - אהבת המשפחה וההורים.
זכרך, אריה, לא ימוש מליבנו לעד, אילנה וילדיך ימשיכו להגשים את הדברים הרבים ששאפת אליהם אך לצערינו לא הספקת...
יהי זכרך ברוך
זהבה