חודשים אחדים כבר חלפו מאז נפילתו של ברוך.
הבכי המתפרץ כבר פסק, והדמעות יבשו. לכאורה, חזרו כבר החיים למסלולם, אך העיניים עדיין בוהות בחלל ללא הבנה, הלב מסרב לקבל ולהשלים, ואך המוח הקר והאכזר חוזר ומזכיר בעקשנות את העובדה, שיותר לא נראה את ברוך.
זר לא יבין זאת. כיצד מי שרק לפני ארבע שנים כלל לא הכרת, נהפך בתקופה קצרה יחסית זו, לחלק מיישותך שבשום אופן אינך יכול להמשיך בלעדיו.
וכיצד אפשר בכלל להמשיך בלי ברוך? כשאתה יודע שברוך הידיד, יותר לא ימתיק איתך סוד ולא יטכס עצה. שוב לא תראהו מסייע לחבר במסע קשה. כשאתה יודע, שהאדם שכה הרבה אנשים ראו בו את ידידם הקרוב ובחרו בו להשיח נפשם לפנינו - ואיננו.
וחייב אתה להמשיך ללא ברוך, המנהיג, המכוון את מגמת החברה וכיוון התנהגותה, והמווסת את הליכי-הרוח בתוכה לפי השקפתו. היודע לארגן שביתות והשתובבויות מצד אחד, ולפזר מהומות ולהפיג מרירויות מצד שני.
להמשיך ללא ברוך האדם, השופע קסם אישי ושימחת-חיים ומשפיע אותם סביבו, המחונן בכושר שכנוע והסבר נדירים, הגורמים לכל המתמודד איתו בוויכוח מראש בקו התחלה נחות.
ללא ברוך, שמעולם לא יכולת להאשימו בחוסר כנות. הנער הרגיש והער, המתייחס לכל דבר שנתקל בו במעורבות אישית, אשר הפך לעלם בעל השקפת-עולם מוצקה ומאוזנת, אותה בנה לעצמו זמן רב ובמקוריות שכה היתה אופינית לו.
לא קל הוא הדבר לחשוף את נבכי-הנפש הכמוסים, ולחשוף את הרגשות הדקים והעדינים, שהאהבת הרע ובידידות החברים. אך הדברים פורצים ועולים בכל הזדמנות, ואינך יכול לעצור בעדם, שכן התוך והפנים מלאי יגון אינסופי, ואתה לכאורה ממשיך בדרכך כמקודם, אך הגו שחוח מעט, והלב ריק מתחושה. ברוך איננו.
שמעון קלמן