רב"ט צבי הלר ז"ל

שלושה חודשים של תקווה-

שבת, יום הכיפורים, שנת תשל"ד, בית הכנסת הגדול בקריית מוצקין, השלווה הופרה בסביבות השעה 14:00, כשמטוס חיל האוויר חלף מעלינו ברעש נורא, מביא עמו תהייה וחששות.
מהרתי לביתי להאזין לחדשות, מגלה שקולי הפנימי לא טעה: מלחמת יום הכיפורים פרצה.
התקשרתי מיד לבני, בחולון, אך כלתי הודיעה לי, שכבר משעות הבוקר יצא צביקה לדימונה ולירוחם, כדי לגייס את חבריו ליחידה. על לחימתו האמיצה ועל דבקותו במשימה גם בתנאים הקשים ביותר, סיפרו חבריו, ואני לא אחזור על הפרטים.
את הבשורה על פציעתו קיבלתי בערב שמחת תורה.
צביקה שכב בביתן מס' 10 בתל השומר, בהשגחתו של פרופ' מוזס. למרות פציעתו הפנימית הקשה והעובדה שאיבד 3 מאצבעות יד ימין, התעניין ללא הרף בחברים שלחמו לצידו, ושכמה מהם אף הציל.
ביתן מס' 12 הפך עם הזמן לבית עבורנו- אשתי, כלתי ואנוכי, צמודים לצביקה ומשתלבים אט-אט בחיי המקום: קליטת הפצועים, סיפורי הזוועות והטרגדיות לצד שמחת המבריאים.
על אף שלא ניתנה לנו תקווה רבה, החל מצבו של צביקה להשתפר, ותוכניות לעתיד כבר החלו להרקם. ביום נישואינו ה- 9.11.73 קיבלנו מתנה נפלאה: התבשרנו שצביקה יצא מכלל סכנה. השמחה הרבה דבקה בנו, במשפחה הקטנה שהקים, בחברים, בכולם. יכולנו כבר לראות אותו מוצא את מקומו בחברה, מצליח ומתקדם, כפי שכבר עשה בעבר. ואז הגיע ה- 17.12.73 והגלגל התהפך מחדש- בניתוח נוסף שהיה עליו לעבור, קיבל צביקה זיהום קשה. שוב החל המאבק על החיים, כשרק הרצון העז שלו לשוב לחיים נורמליים מחזיק אותו.
פרופ' ברכה רמון פעלה רבות כדי להשיג עבור צביקה תורמי דם מתאימים. צוות הרופאים והאחיות עמלו יומם ולילה כדי להצילו. אישתי לא עזבה אותו ולא לרגע, ואני עמדתי מחוץ לחדרו, בוכה מרוב מחשבות על סבלו, ולא מוצא את הכוח להיכנס אליו, ולהתמודד עם עיניו הבוערות. מאחר שלא יכל לדבר, דיברו עעיניו ודרכן העביר לאימו ולאישתו מסרים של אהבה.
קיבלתי את עצתם של רבנים וביקשתי את ברכת הרבי מלובביץ. נסעתי עם כלתי לכותל המערבי ולמערת המכפלה. יצרתי קשר עם מומחים בארה"ב בניסיון להעביר את צביקה לבית חולים המתמחה בטיפול במחלות זיהומיות.
והכל לשווא. לצביקה לא נותר עוד כח להתמודד, וב- 17.1.94 קיבלנו מידי פרופ' מוזס את הבשורה המרה. לרגע עוד ניצתה התקווה, כשהאחות המטפלת הבחינה בסימני חיים וצעקה :"ד"ר מוזס, הוא חזר, הוא חי". אבל אותה תקווה נמוגה כלא הייתה, צביקה אכן נפטר.
איבדתי בן. איבדתי חבר. הלך מאיתי האדם היחיד שהפגין פתיחות וקרבה אמיתית להוריו, שהייתה לו נשמה של ממש, שידע ללטף במילים מרגשות ולתמוך בנו, אך גם לבקש עצה ותמיכה ולהביע אימון מלא בהוריו.

אין מילים לתיאור אופיו ואין בי עוד כח להספידו.

אבא.