מיכאל היה עלם חמוד עם עיניים כחולות חמות, ועדין כל כך. הנה נדמה, מכונית נעצרת ליד הבית וממנה יורד מיכאל במדי צבא מגוהצים. קיבל חופשה מן הצבא ובא לבקרנו. איזו שמחה!
מטבעו היה שתקן. היה נדמה שהוא שוקל כל משפט - מקשיב יותר מאשר מתבטא. זכורני, כאשר שמענו - כמובן לא מפיו - שתפקידו הקודם בצבא לא סיפק אותו. למרות זאת לא התאונן, רק אמר: "אני מקווה, שיעבירו אותי לתפקיד אחר. יהיה בסדר". עם זאת היה "משפחתי", אהב ילדים ומבוגרים. כמה אהב לשחק עם האחיינים הקטנים שלו, בני אחותו היחידה!
כאשר, בבואו אלינו, ראה אותי עובדת בגינה, היה נחפז לתפוס במעדר ולהצטרף. וכשהתרעמתי עליו ואמרתי לו שזמנו כה מוגבל, היה מתרץ: "אני אוהב כל כך לעדור". האמת היא, שפשוט רצה לעזור, כי זה היה טבעו. למרות הבדלי הגיל בינינו, אהבתי מאוד לשוחח איתו והוא תמיד הצדיק את הזולת. מעולם לא מצא דופי באיש.
ימים אחדים לפני חג-העצמאות חגגנו כל המשפחה את יום-ההולדת של האחיינית הבכורה, והשמחה היתה רבה. מיכאל השתתף איתנו. לא תיארנו לנו שזו השמחה המשותפת האחרונה. כשנפרדנו, הערתי לו ושאלתיו "היכן אתה? הישמר, מיכאל. אתה יודע, אמא..." (נשארה אלמנה צעירה). "תראי, בכל מקום בטוח - בכל מקום חזית. יהיה בסדר", אמר. למחרת התבשרנו על נפילתו.
קבוצת חיילים עלתה על החרמון ולפני שהספיקה להתחפר ולהסתדר - קטלה אותה הפצצה ההרסנית, וכך החריבה עולמות צעירים רבים, ולנו הותירה רק זכרונות והרהורים. אחותו עוד הספיקה שנה שלמה לטפל בקברו ולדאוג שפרחים יקשטו את קברו הרענן. לא תיארנו לעצמנו שכעבור זמן כל כך קצר תצטרף גם היא אליו. הפרחים מלבלבים כעת גם על קברה שלה - וכך הם נחים מנוחת עולמים, קרובים האחד לשני ומסמלים את גודל האסון. ובקירבתם קברו של אביהם, השומר עליהם.
רבקה קפלן
(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים ואחריה)