סרן אריה דובנוב ז"ל

מפקדים ומורים על אריה:
על תקופת שירותו כטייס, סיפר אחד ממפקדיו: "עבודות שבוצעו על ידי אריה ישמשו אותנו עוד זמן רב, בגלל דיוקו וקפדנותו בהכנתם". בהערכות מפקדיו צוינו רבות כישוריו המעולים כטייס וכלוחם, הדבק במטרתו, ולא נח עד אשר הושלמה במלואה. בין מכתבי התנחומים, שקיבלה המשפחה לאחר נפילת אריה, נכתב ע"י מפקדיו:
"ישבו רבים ממוקיריו ורעיו של אריה וזכרו אותו, רק לטובה. הוא היה לנו מהטובים שבטובים. בחור שהיינו גאים, לו היו לנו רבים כמותו". במכתב מתקופה מאוחרת יותר מספר מפקדו: "לא רק שאבד לנו טייס ולוחם מהשורה הראשונה, לא רק שאבדנו מדריך מעולה, אבד לנו בראש וראשונה אדם, רע, איש שידענו להעריכו ולאהבו".
פרופ' מרכוס מן האוניברסיטה העברית בירושלים כתב: "אריה סיים את התואר הראשון במוסדנו בהישגים יפים מאד, וקווינו לראותו ממשיך ללמוד בלימודיו ועושה חיל".
במכתב שכתב ידידו מהאוניברסיטה נאמר: "מדוע נגזר תמיד על הטובים שבנו ללכת? חיוכו התמידי, עליזותו ונפשו העדינה, כשרונותיו ויכולתו ליצור קשר בלתי אמצעי עם כל אדם - כל אלה יזכרו בלבי תמיד".

אומר מורהו שריד:
"את כל הדברים, שאנו אומרים היום על אריה, היינו אומרים אילו היה חי, ואין כאן שבחים בבחינת "אחרי מות קדושים". את הלימודים בתיכון סיים כשציוני תעודת הבגרות שלו הם תשיעיות ועשיריות.
למרות העובדה שהיה בעל נטיות למקצועות ריאליים, הייתה בו נכונות להכיר גם מקצועות הומאניים ואהב לקרוא ספרים ושירים. הוא חי באורח פעיל את החומר שנלמד. בלימודי הספרות למשל, התעניין מאד וחיפש את היסודות הערכיים שלה.
כאשר למדנו, למשל, את שירי ר' יהודה הלוי, העביר את השיחה לנושא "זיקתנו לארץ", וכשעסקנו בכיתה במאמרי אחד-העם, שאף לברר את המושג לאום ולאומיות עד תום. בשבילו הייתה הספרות, בראש ובראשונה, מקור של ערכים אנושיים ולאומיים. הוא הדין לגבי "המשפט" של קאפקה וכו', שבבעיותיו גילה התעניינות רבה".

הוסיפה שרונה המורה לתנ"ך:
"מצאתי בו מכלול של תכונות ומידות טובות, יושר, כנות ופשטות. לא היו בו מאותם שקרים קטנים האופיניים לצעירים רבים. הייתה בו, בתור נער, בגרות נפשית כבר מגיל צעיר".

מדריכו בגדנ"ע ספר:
"אריה דובנוב, כפי שהכירוהו חבריו, הקדים בכל את בני מחזורו. בעת לימודיו בתיכון, השתתף גם בפעולות מחזורים שמעליו, כאשר עזר לנו, כבוגר קורס מכי"ם בגדנ"ע, להדריך בכיתות גבוהות מכיתתו. כבר אז גילה כושר מנהיגות, משמעת עצמית ודרכי פעולה מקוריות. גם כאשר הדריך, בתקופת בתיכון, חברים בוגרים ממנו בגיל, לא עוררה עובדה זו תרעומת או קנאה בלב חבריו. היא התקבלה בהבנה, שכן האנשים הכירו בכישוריו ובסמכותו הרוחנית.
יש לציין כי למרות כישוריו ומעמדו, לא דבקו באריה יומרנות, יהירות או התנשאות, הוא נשאר פשוט וחברותי בהליכותיו.
מאז לימודיו בבית הספר התיכון, הפך שמו של אריה לסמל: "אתה מהמחזור של אריה או אחד לפניו?", היו שואלים. אריה ייצג את מחזורו והיה לסימן וציון דרך".

חבריו לעתודה האקדמית יודעים להצביע על אותם קווי האופי המיוחדים, שנמצאו בו גם בביה"ס התיכון: פעלתנות, עשייה ומנהיגות למופת. הוא היה הבר-סמכא, שאליו פנו בשאלות, קושיות ותהיות. בשעת הבחינות הוא היה האח הבוגר, העוזר לכל חבר במצוקתו, ויחד עם זאת הייתה בו חברות, רעות ופשטות ביחסיו עם אחרים.
דמותו התמירה והמחייכת עומדת תמיד לנגד עיניהם של חבריו, וקשה להם לתפוס את העובדה הנוראה, שאריה כבר לא יחזור. חיוכו התמידי, עליזותו, אנושיותו, חום ליבו וכשרונותיו המזהירים - כל אלה ייזכרו תמיד.

פרופ' אלי ויצטום:
חברו לביה"ס התיכון, אמר בתכנית לכבוד פרסום ספרו "אבדן ושכול בחברה הישראלית":
"יש חבר אחד, שנהרג לפני למעלה מ-21 שנה, שאני מרגיש אליו קרוב מאוד. חבר ילדות, מכתה א' עד י"ב. הדמות שלו מלווה אותי, ורחפה מעל, במחשבות, כאשר כתבנו את הספר. אריה היה מוכשר בצורה יוצאת מהכלל, ונועד לגדולות. הוא ידע לתפוש בדיוק את הדברים - ואת הדברים החשובים.
אני נזכר באריה רבות, ודמותו מלווה אותי אפילו בחלומות. הוא מסמל בשבילי, באמת, את האדם שאבדנו".

כתב סבו:
נכדי יקירי,
לא לשם תנחומים נאמרים הדברים. אין ניחומים להורים, לרעיה, לבן שנולד יתום ולסבא שנשא את נכדו בזרועותיו, אלא לשם אסוציאציה עם העבר הלא רחוק בלבד - שנות השואה.
ששה מליון יהודים עונו, הושפלו, הורעבו, ניטל מהם צלם אדם, נדרסו כתולעים והובלו לטבח ולמשרפות ע"י הנאצים ועוזריהם ימ"ש. במלחמותינו נגד אויבינו, על הגנת משפחותינו, בתינו ומולדתנו, נפלו בנינו כשנשקם בידם. גאים - לא מושפלים, כגיבורי ישראל מדור דור. הם ידעו על מה הם נלחמים, ובאם נגזר עליהם למות - ידעו על מה מוסרים את חייהם. אתה היית אחד מהם.

נער גאה בעמו היה אריה מאז גדל - גיבור בעלותו בסערה השמיימה באביב חייו. היה בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, פיזיקאי, שעלה בשלבי הטיסה הצבאית והיה למדריך טיס. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים ידע, ללא פקפוקים, שמקומו בחזית, ומחזית הצפון הוחזר בארון מתים...
אלפים ליוו אותך בדרכך האחרונה, מוריך ומחנכיך, חבריך ותלמידיך. היית ידען ולמדן, אור לעיניהם של תלמידיך הרבים. לא חלל ריק השארת אחריך, אריה - דרך חיים, "הטובים לטיס". כשקיבלנו את הידיעה המרה, על מטוסו שנפל בחזית הסורית, מיאנו להשלים עם האסון. התנחמנו וניחמנו את יקירנו. חיינו באשליה, שאולי עוד ישוב עם שבויינו. אך התקווה נמוגה. הגורל עקר מתוכנו את נער החמד - את אריה שלנו.
סבא בנימין דובנוב

אומר אביו:
עם הסתלקותך מאתנו, אריה, חוזרים ותוקפים אותי, מדי פעם וביתר עוז, הרהורים ורגשות עמוקים.
גדול ועמוק החלל שהשארת במשפחתך - להוריך, לאחיך, לרעייתך, ולבנך, היתום הקטן נמרוד, שלא הכרת - החלל לא ייסתם לעד.
חייך נפסקו באיבם, ללא זכות ליהנות מהם, ולהגיע לאשר יכולת להגיע, לפי תכונותיך, כשרונותיך, ומאווייך. אנחנו חיים את הרגשותיך ומחשבותיך בשברירי השניות מהפגיעה בך עד נפילתך.
"אריה'לה" - כך קראה לך אמך עד היום, ולתמיד תישאר "אריה'לה". לנו הוא אומר הרבה יותר מכל שיכול להיאמר ולהיכתב.

נשארנו אומללים
אבא יואש