רב"ט מיכאל בן חיים ז"ל

קורות חיים

בן חיה וניסים, נולד ביום כ"ה בניסן תשכ"ד (7.4.1964)בירושלים. דודו, סבו וסבתו של מיכאל, הם שגידלוהו והרעיפו עליו חום ואהבה. מיכאל למד בבית-הספר היסודי על-שם משה שרת בירושלים. בן 10 הוא היה, כשנפרדו הוריו והוא עבר עם אמו ואחותו לחיות בקיבוץ כרמיה. מיכאל (מיכה) אהב מאוד את החיים בחיק הטבע. הוא נקשר לרפת ולאורווה והיה גאה בהם, כאילו היו רק שלו. הוא אהב את הרכיבה על סוסים ונהנה ממנה עד מאוד. היא גם הקלה עליו את יצירת הקשר עם חברי הקיבוץ, קשר, שהיה חיוני לו, בהיותו חדש בחברה מגובשת.

מיכאל החדיר את הטבע אף לביתו. הוא טיפח בחדרו אקווריום ובו דגים ממינים שונים. הוא ידע לספר פרטים על בעלי-חיים שנתקל בהם ועל הצומח שבסביבתו. במכתב לחברו כתב: "הטבע אהוב עלי: בעלי-חיים, נוף, ים ודגים. כלבתי רקסי האהובה והמתוקה. יש לי פרות ברפת ובשעות הפנאי אני מטפל בסוסים האהובים. הרכיבה עליהם והדהירה מוציאה אותי למרחב ונותנת לי הרגשה של חופש".

בתקופה הראשונה לשהותו בקיבוץ, הוא היה שקט ומסויג, אך בהדרגה הסתגל לחברה החדשה וכשניתנה לו אף הזדמנות ללמוד לנגן בגיטרה, היה מאושר ומלא סיפוק.

בחוברת שיצאה לאור ביוזמת המשפחה לאחר מותו, כתבו עליו חבריו, כי למרות קשייו, היה חזק וידע להתגבר במאבקיו על המשברים שפקדו אותו. הוא ידע להעריך את שנתנו לו אמו, מטפליו וחבריו בקיבוץ. מיכאל הפנים את ערכיהם והדבר התבטא במסירותו לעבודה, בעזרה שהעניק לזולת וביכולתו לשמח את הסובבים אותו - בני-אדם ובעלי-חיים כאחד. "עלינו ללמוד ממיכאל, מה הוא מוסר עבודה, מה הוא מוסר בין איש לרעהו ומהי אהבת היקום" - כתבו לזכרו.

מפקדו כתב למשפחתו: "מיכאל היה חייל למופת. מעולם לא נשמעה מפיו המלה 'לא'. כל אשר נדרש לעשות, עשה באופן הטוב ביותר ולשביעות רצון מפקדיו. היה נעים הליכות, שלו ונוח לסובבים אותו".

מיכאל נפל בעת מילוי תפקידו, ביום י"ב באייר תשמ"ג (25.4.1983) והובא לקבורה בחלקה הצבאית בקיבוץ כרמיה. בן 19 שנים היה בנופלו. הוא השאיר אחריו הורים, אחות ואח.